אחזקות התחנה בע"מ נ' אמד חברה לפתוח נכסי דלא-ניידי והשתתפות בנכסים 1988 ואח'

פסק דין

מבוא

1. מדובר בתובענה לסעד הצהרתי ולצו עשה.

המבקשת, חברת אחזקות התחנה בע"מ (להלן: "המבקשת" או "אחזקות התחנה"), הייתה בזמן הרלבנטי הבעלים של 35% מהמניות אשר הונפקו על-ידי חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ (להלן: "התמח"ת").

המשיבה 1, אמד חברה לפיתוח נכסי דלא ניידי להשתתפות בנכסים (1988) בע"מ (להלן: "אמד 88"), היא המחזיקה ב-12% מהון המניות המונפק של התמח"ת.

המשיבה 2, נהור בע"מ (להלן: "נהור"), "התיימרה", לפי התובענה, לרכוש את המניות מאמד 88.

המבקשת עותרת להצהרה, שלפיה בידה זכות סירוב ראשונה לרכישת 352,067 מניות רגילות בנות 1 ₪ כל אחת (להלן: המניות"), שהונפקו על-ידי התמח"ת ואשר הוצעו על ידי אמד 88 למכירה לנהור.

כן עותרת המבקשת למתן צו שיורה לאמד 88 להמציא לה את ההסכם בכתב שנעשה בינה לבין נהור (להלן: "ההסכם") בקשר עם הצעת מכירת המניות (להלן: "תנאי ההצעה"), ולקבוע כי למבקשת זכות סירוב ראשונה לרכוש את המניות בתנאי ההצעה, ובתנאי שתודיע על רצונה לעשות כן תוך 30 יום מקבלת ההסכם, ובמחיר ההצעה כהגדרתו בסעיף 58א לתקנות התמח"ת (להלן: "התקנות").

התובענה, אשר הוגשה בדרך של המרצת פתיחה, נתמכה בתצהירו של עו"ד דרור שמחיוף, אשר שימש כעורך הדין של התמח"ת, והיה מעורב בניסוח תקנות התמח"ת, בעת החלפתן ב- 1992.

2. אמד 88 ונהור הגישו תשובה להמרצת הפתיחה ותמכו אותה בתצהירו של מר מאיר ברכה, דירקטור בנהור. לשיטתן, העברת מניות התמח"ת מאמד 88 לנהור אינה כפופה לזכות סירוב ראשונה של המבקשת.

3. הצדדים הסכימו לוותר על חקירות נגדיות ולהגיש סיכומים בכתב. עתה, עם הגשת הסיכומים, הגיעה השעה להכריע במחלוקת.

כללי פרשנות

4. כידוע, תקנון חברה הוא מסמך פנימי, בעל אופי חוזי, אשר מסדיר את אופן התנהלותה של החברה. למעשה, התקנון הוא חוזה בין בעלי המניות בינם לבין עצמם, ובין החברה לבין בעלי מניותיה. מאופיו החוזי של התקנון, נגזרת, בין היתר, דרך פרשנותו של מסמך זה. פרשנות זו, מן הראוי שתעשה, בעיקרון, על פי כללי הפרשנות החלים על חוזים (ע"א 1630/94 צנה בע"מ נ' עזבון נח מוזס ז"ל (1994)).

5. כללי פרשנותו של כל הסכם ידועים וברורים. בית המשפט העליון חזר עליהם לאחרונה בע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל (2011): "ככל טקסט משפטי, נקודת המוצא לפרשנות החוזה מצויה בלשונו, והיא התוחמת את גבולות הפרשנות. ואולם, נקודת המוצא אינה נקודת הסיום. אכן, הפרשן איננו אך בלשן, ובצד בחינת השפה שבה בחרו הצדדים לעשות שימוש, שומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוו אותו, ועל רקע אותן נסיבות, לבחון, מה היה אומד דעתם של הצדדים במועד שבו נפגשו רצונותיהם ונכרת החוזה. נסיבות אלה מהוות מקור ל"איתורה" של התכלית הסובייקטיבית של החוזה, היא הכוונה המשותפת בעת חתימת החוזה... " (פיסקה 10 לפסה"ד).

בהמשך הדברים, נקבע כי במקרים שבהם לא ניתן לברר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, נדרש הפרשן ליתן דעתו גם לתכלית האובייקטיבית נקבעת בהתחשב באופי החוזה, תוך התחשבות בערכי יסוד, וניתן להתחקות אחר תכלית זו, בין היתר, על ידי חזקות שונות, המשקפות ערכים ועקרונות של השיטה.

לאחר מכן צויין עוד: "במאמר מוסגר יצוין, כי לאחרונה תוקן סעיף 25 לחוק החוזים (תיקון מס' 2, התשע"א – 2011). בגדר התיקון נקבע כי 'חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו'. היות שהאירועים נושא דיוננו אירעו טרם התיקון, לא ראיתי לבחון את השלכתו על ענייננו, מה גם שכפי שיובהר להלן, אין לומר במקרה דנן שאומד דעת הצדדים עולה בבירור מלשון החוזה" (שם).

ראו גם ע"א 2173/07 חזן נ' נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ (2010) : "... נקודת המוצא לפרשנותו של ההסכם... היא לשונו. אשר תוחמת את גבולות פרשנות החוזה... יחד עם זאת, תהליך פרשנותו של חוזה אינו מתמצא בלשונו בלבד, שכן כידוע, על בית המשפט הנדרש לפרש הוראה מסוימת בחוזה, לעשות כל שביכולתו כדי להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים לאותו חוזה. על מנת לעשות כן עליו לנסות ולעמוד על התכלית הסובייקטיבית של ההתקשרות ביניהם, עליה ניתן ללמוד הן מלשון החוזה והן מהנסיבות האופפות את כריתתו" (פיסקה 15 לפסה"ד).

6. אכן, תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכנית שהצדדים ביקשו להגשים ביחד, ובהעדר נתונים מספיקים על אומד דעתם הסובייקטיבי, או בהתקיימותו של קושי ממשי לחלצו, ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו זוג או מאותו טיפוס נועד להגשים ((ראו, למשל, ע"א 9803/01 תחנת שירות רמת גן בע"מ נ' סוגת ישראל בע"מ (2004), פיסקה 7). ראו גם את דברי כב' השופט ריבלין בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל (2005), שלפיהם יש לאתר את אותה פרשנות שמגשימה את תכלית החוזה, שאף יוצקת לתוכו הגיון כלכלי (פיסקאות 11, 14). כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק הוסיף, כי כאשא טקסט חוזי "סובל" מספר פירושים אפשריים, יש להתחקות אחר תכלית החוזה; אם לא ניתן לחלץ תכלית סובייקטיבית משותפת, יש לעבור לבחינה אובייקטיבית, שתהא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית (פיסקאות 10, 14 לחוות דעתו) (ראו, באותה פרשה, דנ"א 2045/05 (2006)).

7. לצד זאת, לפרשנותו של תקנון ישנו ייחוד, בכך ש"במקום בו לשון התקנון סובלת שתי משמעויות או יותר, תוענק המשמעות הנובעת מכוונתם של המנסחים, אך בשום מקרה לא תינתן לתקנון משמעות החורגת מלשונו הברורה" (ע"א 54/96 הולנדר נ' המימד החדש תוכנה בע"מ, פ"ד נב(5) 673, 693-692 (1998) (להלן: "עניין הולנדר")). הרציונל העומד בבסיס כלל זה הוא, שלא יתכן כי בעלי מניות עתידיים בחברה ימצאו עצמם כפופים לתניות שלא נזכרות באופן מפורש במסמכי היסוד. הכלל כוחו יפה גם שעה שמדובר בחברה ציבורית וגם שעה שבחברה פרטית עסקינן (ראו: ה"פ (מחוזי ת"א) 125/08 ססבון נ' סולומון (2011)).

דיון